לקוח משרדי, פנסיונר של התעשייה הצבאית וסבא לנכדים, אדם שהקפיד כל חייו לעמוד בהתחייבויותיו, התעורר יום אחד וגילה שחשבון הבנק, הפנסיה והרכב שלו עוקלו על-ידי המדינה.
מבירור המקרה, התברר כי העיקולים הוטלו בגין אי תשלום מס רכישה לכאורה. אך בפועל, הלקוח כן שילם את מס הרכישה ואף החזיק בקבלה בגין תשלום שובר מס הרכישה. לאחר פניות חוזרות ונשנות לרשות המיסים העיקולים לבסוף הוסרו, אך זה לא ריפא את תחושת חוסר הצדק והפגיעה בשמו הטוב של הלקוח שלי. בהקשר זה, הפסיקה הכירה בכך שהטלת עיקולים שלא כדין עשויה לעלות לכדי לשון הרע, ולכן הוגשה תביעת לשון הרע כנגד המדינה. בדיון שהתקיים בבית המשפט השלום בפ”ת, עיקר טענות המדינה היו שהעיקולים הוטלו בשל טעות בתום לב ומנגד נטען על-ידי כי “לא ניתן לומר שמדובר בטעות. טעות כפי שמשתקפת מלשון חוק איסור לשון הרע תשכ”ה-1965, זה כאשר ננקטו אמצעים סבירים כדי שדבר כזה לא יקרה, ובמקרה דנן כפי שעולה מכל המסמכים שצורפו… אנו טוענים לרשלנות”. לסיכום, בית המשפט פסק פיצוי מכובד ללקוח שלי ובכך הסתיימה התביעה. בשולי הדברים, יצוין כי מנהל מרשות המיסים הגיע לדיון והתנצל – מבחינת הלקוח שלי זה היה לא פחות חשוב. מה גם שרשות המיסים הצהירה בדיון כי “לאחר המקרה.. השתנתה כל המערכת.. הטעות תוקנה. היום אנחנו הולכים כפי שמדווח על ידי עו”ד.. אנו עושים בדק בית אחרי כל מקרה ומתקנים אותו. אם יש טעות אנו מתקנים..”
לדעתי אפשר ללמוד ממקרה זה הרבה ובמיוחד שלא צריך להירתע מהגשת תביעה כנגד גוף גדול וחזק.
בתמונה: אני והלקוח.
פחות
